הכשרת מטבחים

המילה העברית "כשר" משמעותה "מתאים, ראוי". חוקי הכשרות מגדירים את דברי המאכל הראויים לאכילה עבור היהודי.

חוקי הכשרות ניתנו לעם ישראל על ידי הקב"ה במדבר סיני. משה רבנו לימד אותם לבני ישראל וכתב את היסודות לחוקים אלה בחומש ויקרא פרק י"א, ובחומש דברים פרק י"ד; הפרטים ופרטי הפרטים עברו מדור לדור ובסוף נכתבו במשנה ובתלמוד. לאלה נוספו חוקים שונים שנחקקו במשך השנים על ידי רבנים ובתי-דין כ"גדרות וסייגים" לחוקי התורה.

בכל 4000 שנות ההיסטוריה של העם היהודי, השמירה על הכשרות היוותה סימן לזהות היהודית. אולי יותר מכל מצווה אחרת, חוקי הכשרות מדגישים, שיהדות הינה הרבה יותר מ"דת" במובן השגרתי של המילה. ליהודי, קדושה היא לא משהו השמור רק למקומות קדושים, לשבתות ולחגים. החיים בכללותם הם בבחינת מאמץ מקודש. אפילו פעילות שנראית לכאורה גשמית כגון אכילה, הינה פעולה שיש בה קדושה אלוקית וחוויה יהודית ייחודית.

אפילו שארית קטנה ביותר או "טעם" של חומר לא-כשר בתוך מאכל מסוים – יהפוך את המאכל לבלתי כשר. לכן, אין זה מספיק לקנות אוכל כשר. גם המטבח צריך להיות כשר, כלומר שכל הכלים ומשטחי העבודה ישמשו לאוכל כשר בלבד, ושתהיינה מערכות נפרדות של תנורים, סירים, סכו"ם, כלים, משטחי עבודה ומפות השולחן למאכלי בשר ולמאכלי חלב.

עיקרון מנחה כללי הוא שתמיד כאשר אוכל חם בא במגע עם אוכל אחר או כלי, האוכל או הכלי יספגו את "טעם" האוכל החם. בנסיבות מסוימות, גם אוכל קר יכול לתת "טעם" בכלי, כגון: כאשר האוכל הוא חריף או מתובלן מאד, או שנחתך בסכין, או שנמצא בכלי במשך זמן ממושך. לפיכך, אוכל שמכינים אותו במטבח או במפעל שבו מכינים גם אוכל לא-כשר יהפוך בהכרח לבלתי-כשר אף הוא (אלא אם כן ה"טעם" שהוטבע בכלי יסולק ממנו בתהליך הכשרה מיוחד).